<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ח</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו דרך כלל התנאים אשר בהם תשלם התשובה עד שלא תקרא תשובה כלל אם יחסר אחד מהם, ולבאר דרך פרט הראשון מהם. שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד השיבני ואשובה כי אתה יי אלהי, כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי [ירמיה ל"א], הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת יי להעיר בני דורו להבוש ממעשיהם הרעים ולשוב אליו ית' בכל לבם ובכל נפשם, למען הציל אותם מאשר נגזר עליהם, לשוב להיות לו לעם סגלה כימי קדם, וכיון בזה להזהירם שלא יתיאשו מן התשובה ליראתם מה שיזכרו מהפלגת רוע מעשיהם עד שיחשבו כי נכתם עונם ואם יכבסו בנתר, אבל שידעו כי התשובה תציל ממות נפשם אם יסירו לב האבן מבשרם ורוח נכון יחדשו בקרבם והוא אמר [שם ל'], כה אמר יי אנוש לשברך וגו' כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרושו וגו', רצה בזה על צרת הגלות, והמשיל תקף הצרות לחולי כבד אשר לא תשוער עליו רפואה כלל והוא אמרו [שם], אין דן דינך למזור, כלומר כל כך נחלה מכתך עד שאין בכל היודעים אותך מי שידון דינך למזור, ר"ל לרפואה, כלומר שלא יסופק אצלם ענינך עד שישתדלו למזור ותחבושת, אבל שיאמרו רפואות תעלה אין לך, ולהמשך משל אמר כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרושו, כלומר שכבר נתיאשו על ענינך, ואצלי באמרו תחלה כל מאהביך שכחוך ואמרו אחריו אותך לא ידרושו, הכל המשך המשל, כי החולה עד שלא יכבד עליו חליו יבקרו אותו בקור תמידי, וכאשר יכבד חליו לא יבקרוהו אבל ישאלו על עניניו למשרתים ולעומדים עמו וכאשר יודע להם אחרית ענינו ושאין תקוה בחליו יתיאשו ממנו ולא ישאלו עליו, ולכן אמר על צד המשך מליצתו, כל מאהביך שכחוך, רוצה בו על הבקור, שלא יבקרוך, ואמר אחר כן אותך לא ידרושו, כלומר שכל כך נתיאשו מעניניך עד שלא ישאלו עליו כלל, ונותן טעם למחשבתם באמרו [שם] כי מכת אויב הכיתיך, רוצה בו שכן ראוי לשער לכל מי שידע ויראה תקף הצרות כי מכת אויב הכיתיך, מוסר אכזרי, רוצה בו מוסר אדם אכזרי, שהוא מיסר בחימה ובאכזריות, ואמנם הכל במשפט לפי רוע מעלליך והוא אמרו [שם], מה תזעק על שברך על רוב עונך עצמו חטאתיך, ובאה מלת תזעק בלשון זכר עם היות כל הפרשה בלשון נקבה, כי הנביא מדבר פעם על לשון העם ופעם על לשון הכנסיה, ורצה בכל זה שאין להם לקרוא חמס על מה שארע להם מכובד הצרות, אחר שעונותיהם הטו כל אלה להם, ושראוי להם לידע שאחר שעונותיהם הרעו להם שגם כן תשובתם והטבת מעשיהם יועילו ברפואתם והוא אמרו [שם] כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, לא שיתיאשו מן התשובה, ולהבטיחם עוד על זה אמר בזה גם כן, [שם ל"א] מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל, רצה בזה שאין לעם הזה להתיאש מרפואת חליים בתשובתם, כי כבר נרפאו מחולי יותר כבד, רוצה בו שכבר מצא חן בעיניו ביציאת מצרים עם היותם נשקעים שם באמונת ע"ז כמו שאמרו ז"ל בספור ההגדה, מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו במצרים, וכמו שאמר יהושע [יהושע כ"ד] את האלים אשר עבדתם במצרים, ומפני עונותיהם כבדו שם צרותיהם עד שהיו מתנכלים להמיתם ולכלותם, ומעבידים אותם בפרך בכל עבודה קשה והוצאתים מתוכם, ומצאו חן בעיני במדבר עד שכלכלתים שם בלא עמל ובלא יגיעה והלך הענן לפניהם להמציא להם מרגוע ומנוחה, וכנוי להרגיעו, שב אל העם, והזכיר ישראל אחריו, שלא לצרך, על דרך [שם א'] אשר אנכי נותן להם לבני ישראל, כל זה המשך מליצה להודיע שאחר ההשתקעות בדרך הרע נתקבלה תשובתם והגדיל לעשות עמהם עד להפליא, מכוין להזהירם שלא יתיאשו גם כן ויבטחו ביי כי לא החסד והרחמים והרבה עמו פדות, והוא אמרו [ירמיה ל"א], עוד אבנך ונבנית וגו' מנעי קולך מבכי וגו' כי יש שכר לפעלתך ונאמר [שם] יש תקוה לאחריתך נאם יי.
ואמנם אחר כל אלו ההבטחות הודיעם שלא יהיה זה רק אחר התשובה הגמורה והוא אמרו [שם], הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי לבך למסלה וגו', וכיון בזה על דעת קצת מפרשים על דרכי התשובה, אע"פ שעל דעת בעלי הפשט, רוצה בו על הגלות ואמר לדעתם על דרך הצחות, כנגד כנסת ישראל, כלומר כאשר תגלי מארצך הציבי לך ציונים בדרך כדי להכיר הדרך אשר תלכי בה שתדעי לחזור, ושימי לך תמרורים, כי תמרורים לשון גובה, הוא נגזר מלשון [דניאל ח'] ויתמרמר אליו, מכוין בו אל ציונים גבוהים שיהיו נראים מהר ושלא יטעו בדרך בחזרתם, שיתי לבך למסלה, כלומר כשתלכי בגלות התבונני בדרך אשר תלכי בו עד אשר תוחק צורת הדרך בדמיונך עד שלא תפקפק בו בחזרתך, וכל זה דרך משל להודיע שלא אבדה תקותם אבל שיצאו משם בכח גדול וביד חזקה וישובו אל אהליהם אשר הנתקו משם, ואמנם יש שכיון בזה הפסוק על ענין התשובה וכבר רמזו יונתן בן עוזיאל ע"ה, שהוא תרגם הפסוק בזה הנוסח, כנשתא דישראל אדכרי עובדי דאבהתיך תקניא שפיכי תחנונים במרר שויאי לביך ואסתכלי בעובדיך דעבדת אם תקנין דכן גלית לארח רחיקא כד תתובי כנשתא דישראל לאוריתא תתובי לקרויך אלין, אמר שיזכרו מעשה האבות המתוקנים ושישפכו לפני השם תחנונים בתמרור ושיחשבו תמיד בדרכם אשר הלכו בה הטובה היא אם רעה שכן גלו בהדבקם בה בארץ רחוקה ושידעו כי בשובם מדרכם ישובו אל עריהם בשובה ונחת, וכל זה הודעה שלא נאמרו כל אלו ההבטחות רק בתשובה גמורה, ועל דעת זה פרשו קצת מפרשים, הציבי לך ציונים, כלומר שתלמדי דרכי התשובה עד שיתברר אליך כל מה שיצטרך בענין התשובה גדריה ותנאיה, והוא אמרו גם כן, שיתי לבך למסלה, ר"ל שתתבונני בדרך התשובה עד שתהיה לך דרך סלולה לא יעלם דבר מכל מה שיצטרך בידיעתה, ולא הזכיר בפרט רק התנאי הראשון והוא, התאוננות האדם על מה שעשה והתחרטו ממעשיו הרעים שזה אמנם שרש התשובה, וכל שאר התנאים נמשכים אחר זה העקר והם מצטרפים אליו, אלא שאין תשובה כלל בהעדר אחד מהם, וכבר התפרסם בתנאי התשובה שהם ארבעה, הראשון, החרטה, והוא התאוננות האדם והיות לבו נשבר ודוה על מה שעשה, והשני הוא היותו גומר בדעתו בתשובתו לבל ישוב עוד לעולם להוסיף לחטוא בדבר אשר זדו רעיוניו עליהם אשר שב עתה מהם, והשלישי, הוא ההתודות לשם עליו ובקשת הסליחה ממנו, ואלה השלשה הם בכל העברות, והתנאי הרביעי הוא בחלק עברות שבין אדם לחברו והוא, השבת הדבר לאשר גזלם והפיוס בדברים לאשר הקניטם או בישם, ויש מי שכתב בתנאי התשובה עזיבת החטא, אבל אצלי עזיבת החטא הוא סוג הכולל כל אלו המינים, ר"ל שעזיבת החטא אמנם תקרא עזיבתו עזיבה על צד אלו התנאים הנזכרים.
ואחר שהזכרנום דרך כלל נשוב לבאר כל אחד מהם בפרט והוא כונת הפרק, התנאי הראשון ההתאוננות
והדאגה על מה שקדמו מן החטאים והיות לבו נשבר ונדכה ממעשיו, לא שימצא מרגוע בלבו על מה שהשיג מן התענוג, כי זה מסך מבדיל בינו ובין התשובה אע"פ שחוזר מן העברות ושב עתה מהם והוא מה שכיון ירמיה בפסוקים האלה אשר הזכרנו, אמר על דרך נבואה שהוא שמע אפרים מתנודד, והנרצה במלת אפרים כלל כל כנסת ישראל, והזכיר בזאת הנבואה אפרים בכלל דבריו כאמרו [ירמיה ל"א] הבן יקיר לי אפרים, וכן [שם] אפרים בכורי הוא, לפי שארכה גלותם מאד ואמר דרך נבואה שהוא שמע העם ההוא מתנודד ר"ל מתאונן ומצטער ובוכה על מה שעשה, ומלת מתנודד, מלשון [ישעיה נ"א] מי ינוד לך, [איוב ב'] לבא לנוד לו, ואמר [ירמיה ל"א] יסרתני ואוסר כעגל לא לומד, רצה שהתעורר לתשובה על ידי הצרות אשר קרוהו בחטאיו, כלומר יסרתני בגלות והנני נוסר ונוכח ולכן היה מדמה עצמו לעגל לא לומד שלא ירצה למשוך העול עד שיכו אותו תמיד ובזה ירגילוהו בכך עד שילמוד, כן סבלתי אני צרת הגלות והנה נכספתי לשוב אליך, על דרך מאמר [הושע ב'] אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, כל זה הוראה שהוא משתדל לשוב ולומד דרכי התשובה, והוא הנרצה באמרו, [ירמיה ל"א] השיבני ואשובה כי אתה יי אלהי, ומלת השיבני פרשו בו כענין קבלני בתשובה, ואצלי הכונה בו הודעת דרכי התשובה, וכל זה אמנם ספור נבואי כאלו העם היה אומר זה, ואמר [שם] כי אחרי שובי נחמתי, כלומר אחר שמצאתי לבי ורעיוני לשוב מדרכי הרעה נחמתי ממעשי, כלומר התחרטתי מהם, כי זה דרך בעל תשובה להיות פותח תשובתו בחרטה מן מעשיו הקדומים להיות תוהה ומתחרט על מה שעשה, רצה בו שעם עזבי החטאים לא מצאתי מרגוע בנפשי במה שהשגתי מן התענוג בעבירות ובהנאות העולם ועל מה שהשלמתי תאות יצרי, כי זאת המחשבה מביאה האדם גם עם התשובה לעמוד בשלום עם היצר ולבלתי הלחם עמו, וכבר אמר החכם, בקש שלום האנשים אבל הלחם בחטאים, כי בעמוד החוטא בשלום עם היצר שכבר התגבר עליו לא הראה חרטה גמורה בזה, אף כי זאת הסבה תמשכהו ללכת אחריו תבואה שואת יצרו ולא ידע וארב לו וקם עליו, ועל זה אמר אחרי שובי נחמתי, כלומר נחרטתי והתחרטתי והתאוננתי ודאגתי על מה שקדמני מן התענוג והשגת יצרי בעברה, ואמר ואחרי הודעי ספקתי על ירך, כלומר אחר שנודעתי לעצמי והתבוננתי במה שעשיתי ספקתי כף על ירך לרוב צערי עליהם ובושתי בעצמי לרוע מעשי, ואמר וגם נכלמתי, כי הכלמה מקרה יותר חזק מן הבושה, ופרשו בו השתנות זיו פניו, על דרך [ירמיה נ"א] כסתה כלמה פנינו.
ויש שפרש באמרו ואחרי הודעי ספקתי על ירך, שרצה בו אחרי הודעי, ר"ל שהתפרסמו מעשי לבני אדם, רציתי גם כן שתתפרסם להם תשובתי ופרסמתי דאגתי והתאוננתי לכל בני אדם, והוא ענין ספקתי על ירך, על צד מאמר [איוב ל"ג] ישור על אנשים ויאמר חטאתי, וזה הענין ר"ל הדאגה וההתאוננות, הוא הוא עקר התשובה, ועליו היו סובבים תמיד דברי הנביאים, אמר [יחזקאל ט"ז] למען תזכרי ובושת, כלומר שתזכרי ותתבונני במעשיך ותבושי מהם, ואל זה כונו ע"ה באמרם [ברכות י"ב ע"ב] כל העושה דבר ומתבייש מיד מוחלין לו, ולזה אמרו [ירמיה ג'] וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם, רצה בו שעם ראותם הענש המשיגם לרוב רשעם לא התבוננו להבוש והכלם ממעשיהם הרעים, ואל זה כיון דוד ע"ה באמרו [תהלים ל"ח] (יי) נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי, וכן אמר [שם] כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, רצה שהוא יפרט חטאו תמיד בשפתיו כדי שירבה בדאגת לבו ובהתאוננות עליו, ואל זה היתה כונתם ע"ה להצריך את השבים לפרוט את החטא אעפ"י שעקר הודוי הוא שיאמר דרך כלל חטאתי וישר העויתי, והוא אמרם ז"ל [עי' יומא פ"ו ע"ב] צריך לפרוט את החטא כדי שיתביש שנאמר [תהלים ל"ב] חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, אמר דוד מודיע אני לעצמי כדי שאתבייש ממנו הוי אומר [שם נ"א] לב נשבר ונדכה אלים לא תבזה, כלומר נשבר ונדכה ומתאונן בזכרו החטא הבא לידו, ועוד אמרו על זה וכן במשה הוא אומר [דברים ט'] זכור את אשר הקצפת את יי אליך בחורב, וכי אומרין לו לגר הבא להתגייר זכור מעשיך הראשונים, אלא כשאתה מתודה צריך אתה לפרוט את החטא, רצה בזה שלא בא המאמר דרך מאמר מי שכועס על חבריו ומקניטם בדברים להזכיר להם מעשיהם הרעים, אלא על דרך תוכחת להודיעם היות מדרך הודוי להזכיר החטא כדי להבוש ולהתאונן ממעשיו, והיא כונתם גם כן באמרם [סוכה נ"א ע"ב], הגיעו לשער המזרחי הפכו פניהם למערב והיו אומרין אבותינו שבמקום הזה אחוריהם אל היכל יי ופניהם קדמה ואנו ליה עינינו, לא שתהא כונתם בכל זה לשבח עצמם על אבותיהם אלא לגלגל דברים שבהם תרבה דאגתם על עונותיהם וההתאוננות עליהם, ובזה הענין פרשו קצת מפרשים אמרו [תהלים ד'], רגזו ואל תחטאו, כלומר הצטערו והתאוננו על מה שחטאתם ואז יהיה סבה שלא לחטוא עוד, והוא נגזר מלשון [בראשית מ"ה] אל תרגזו בדרך, [חבקוק ג'] ותחתי ארגז, ענינם הצער על הדבר, והוא שהיה מלמד ומורה הסבה להעברת החטא מהם מצד שהיה רואה אותם נשקעים במעשיהם כאמרו סמוך לזה, [תהלים ד'] תאהבון ריק תבקשו כזב סלה, הורה להם שיצטערו וידאגו על מה אשר קדמם מן המרי ולא יוסיפו לדאבה עוד, והוא אמרו על עצמו [שם ו'] יגעתי באנחתי וגו', והיא הכונה באמרו [יואל ב'], וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, רוצה בו על רוב הצער וההתאוננות, וכן אצל קצת מפרשים אמרו [ישעיה נ"ז], כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו', רוצה במלת יעטוף, רוב הצער והדאגה, מלשון [איכה ב'] בהתעטפם כחלל, [שם] בעטף עולל ויונק, הכונה בזה שהוא ית' לא יריב לעולם, אבל תשוך חמתו אם הרוח הנאצל מלפניו יצטער וידאג מחטאתיו אשר חטא לו, וזה רצה באמרו [תהלים ל"ח] יי נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה, כלומר שאין אנחה ויגון בלבי על מה שלא השגתי בעסקי העולם, ולא קנאתי בהוללים ובמתדפקים על דלתות מבוכות הזמן, אבל כל תוגתי ואנחתי לקצר ידי בעבודתך ובידיעת תורתך, על דרך מאמר החכם, בחכמה הבט למעלה ממך ובעושר הבט למטה ממך, באורו, בענין החכמה הבט למי שידע ממנה יותר ממך ותרבה קנאתך עליו עד שתשיגנו, אבל בעשר הבט למי שלא השיג ממנו מה שהשגתו ולא תחוש להיות הומה עליו, כי אם יערב לפי שעה, אחר ימלא פיך חצץ בסבתו, ואפשר לבאר בו בחכמה הבט למעלה ממך איזה בית אשר בנה לו המשתדל בחכמה ואי זה מקום מנוחתו, והתבונן כי שם בסלע קנו איתן מושבו, ובהתפתות לבך לצבור כעפר כסף הבט למטה ממך, והתבונן שתרד עליו אבל שאולה כלה ענן וילך כן תרד שאול תתיצב בתחתיות ארץ שם לעולם תשב כסאך לדור ודור עד ישקיף וירא יי משמים, ואז תדע כי יגיעך לריק וכחך לבהלה, וזאת היא כונת החכם שאמר, אנחתי מפחדך הרחיקה ממני כל האנחות ודאגתי בקצר ידי בעבודתך הרחיקה ממני כל הדאגות, ואל זה העקר, ר"ל מן החרטה וההתאוננות במה שקדמו מן המרי, כיון גם כן באמרו [ישעיה ס"ו] ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, נגזרה מלת עני, מלשון [שמות י'] מאנת לענות מפני, רוצה בו אל זה אביט אל מי שמכניע לבו ומדכה רוחו למה שחטא, וכן אמר [ישעיה נ"ז] מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו', והוא מה שאמרו בתורת כהנים [בחוקותי פ"ח] או אז יכנע לבבם הערל [ויקרא כ"ו], לצד התשובה דבר הכתוב, וזהו התנאי הראשון שבתנאי התשובה, כי הוא שרש כל שאר התנאים, כי החרטה והדאגה על מה שעשה והבושה שיבוש מבוראו על מה שקדמו והכנעת לבו מרוב צערו יביאהו לשוב מחטאתיו ולהשלים בחוק התשובה מה שראוי להשלים בה, כי אם יכוין האדם להתודות על חטאיו ולעזוב אותם ולא יתחרט ולא ידאג ולא יבוש ולא יכנע לבבו למה שעשה עדין השדה אשר צמחו בו החטאים עומד מוכן לזריעה ולקצירה אע"פ שכבר קצר כל אשר צמח בו, כמו שבארנו על רום הלב שהוא שרש כל העברות והוא הפך יסוד התשובה כמו שקדם לנו, וכן בארו קצת מפרשים אמרו ע"ה [משלי כ"א] גבה עינים ורחב לב ניר רשעים חטאת, אמר שהגאוה ניר רשעים, כי יפרו העונות ממנה הכונה במשל כי כמו שעושים בני אדם ניר בשדה כשרוצים לזרוע בו כדי שיצמחו בו הזרע ויאספו ממנו רוב תבואות כן יעשו הרשעים ניר גאוה בלבם יזרעו בו המחשבות הרעות להצמיח משם העברות, והוא כאלו אמר ניר רשעים ניר חטאת, רוצה בו ניר שיצמחו בו החטאים, ואל זה כיון דוד במזמור הבנוי על התשובה היות זה העקר יסוד התשובה וגדרה והוא אמרו ע"ה, [תהלים נ"א] זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
